The winning entry has been announced in this pair.There were 16 entries submitted in this pair during the submission phase, 3 of which were selected by peers to advance to the finals round. The winning entry was determined based on finals round voting by peers.Competition in this pair is now closed. |
מוטיב מרכזי של זמננו, ולכל הפחות של העולם המודרני, הוא הכמיהה של בני האדם לשקט שאינו בנמצא. שאון התנועה, צפצופי הטלפונים הבלתי פוסקים, הכרזות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה רועמים אפילו במשרדים ריקים – כל אלה מרעישים ומסיחים את הדעת ללא הרף. האנושות מתישה את עצמה ברעש ומייחלת להיפוכו – בין אם במרחבי הטבע, באוקיינוס הפתוח או במקום מפלט המיועד לשקט ולהתמקדות. הפרופסור להיסטוריה אליין קורבין ממעוזו בסורבון והחוקר הנורווגי ארלין קאג כותבים בזיכרונותיהם על שממת אנטרקטיקה, שאליה ניסו השניים לברוח. ובכל זאת, כפי שמציין קורבין בספר "היסטוריה של דממה", בימינו, ככל הנראה, לא רועש יותר ממה שהיה בעבר. לפני בואם של הצמיגים הממולאים באוויר, סאנו רחובות הערים ברעש מחריש אוזניים של קרקוש גלגלי הברזל ופרסות הסוסים על אבנים. לפני ההתבודדות הרצונית שלנו עם הטלפון הנייד באוטובוסים וברכבות, המו אלה בבליל של שיחות. רוכלי העיתונים לא זנחו את סחורתם בערֵמה אילמת, אלא הפליאו לפרסמם בקול רם מאוד, כפי שעשו מוכרי הדובדבנים, פרחי הסיגליות ודגי המקרל הטריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של תרועות וקריאות רמות. אפילו האיכרים בכפרים שרו בזמן שעבדו. הם אינם שרים עוד. לא מידת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות הקודמות, היא זו שהשתנתה, אלא מידת הסחת הדעת, הממלאת את החלל שאליו יכול היה לפלוש השקט. הינה מתגלה פרדוקס נוסף, כי כשהוא אכן פולש – בעומקו של יער אורנים, במדבר העירום, בחדר שהתרוקן לפתע – לרוב הוא מערער אותנו, במקום שיתקבל בברכה. הפחד מזדחל לו פנימה, האוזן נצמדת באופן טבעי ללחשי המדורה, לציוץ הציפורים או לרחש העלים, שיצילו אותה מהריקנות הלא מוכרת הזאת. בני האדם רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. | Entry #23020 — Discuss 0 — Variant: Not specified Winner
|
טענה רווחת בזמננו, לפחות בעולם המפותח, היא שאנשים משתוקקים לדממה ולא יכולים למצוא אותה. שאגת התחבורה, זמזום הטלפונים הבלתי פוסק, כריזה דיגיטלית באוטובוסים וברכבות, מכשירי טלוויזיה שמרצדים אף במשרדים ריקים, הם מהלומה והסחת דעת אינסופיות. הגזע האנושי מתיש את עצמו ברעש ומשתוקק להיפוכו - בין אם בטבע, בים הפתוח או בהתכנסות כלשהי שמוקדשת לדממה ולהתרכזות. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר עולם נורבגי, כותב מזכרונותיו על השממה של אנטארקטיקה, שאליה ניסו השניים להימלט. ואולם, כפי שמר קורבין מציין ב"היסטוריה של הדממה", נראה שאין יותר רעש מכפי שהיה בעבר. לפני הצמיגים הפנאומטיים, רחובות הערים היו מלאים בהדהוד מחריש האוזניים של גלגלים מחושקי מתכת ופרסות סוסים על אבן. לפני בידוד מרצון בטלפונים הניידים, השיחה צלצלה באוטובוסים וברכבות. מוכרי עיתונים לא הותירו את מרכולתם בערמה אילמת, אלא פרסמו אותם במלוא גרונם, כפי שעשו מוכרי הדובדבנים, הסיגליות והמקרל הטרי. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של קריאות שמחה וגנאי. ואף בכפרים, האיכרים שרו בעמל יומם. הם לא שרים כעת. מה שהשתנה בעיקר אינו עוצמת הרעש, שגם המאות הקודמות התלוננו עליו, אלא מידת הסחת הדעת, שתופסת את המרחב שאליו הדממה עלולה לפלוש. פרדוקס נוסף מתהווה, מפני שכאשר היא אכן פולשת - במעמקי יער אורנים, במדבר החשוף, בחדר שהתרוקן לפתע - היא מתגלה לעתים תכופות כמערערת שלווה ולא כמסבירת פנים. חרדה מתגנבת פנימה, האוזן נצמדת אינסטינקטיבית לכל דבר, בין אם לרחש האש או לקריאת הציפורים או לרשרוש העלים, שיצילו אותה מהריקנות הבלתי מוכרת הזו. אנשים רוצים דממה, אך לא במידה כזו. | Entry #23788 — Discuss 0 — Variant: Not specified Finalist
|
אנשים משתוקקים לשקט אך אינם מוצאים אותו. עניין של תקופה, לפחות בעולם המפותח. שאון התנועה, צלצול הטלפונים הבלתי פוסק, מערכות הכריזה באוטובוסים וברכבות, הטלוויזיות הרועמות אפילו במשרדים הריקים, יוצרים סדרה אינסופית ומסיחים את הדעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעש ומשווע להיפוכו - בין אם בטבע הפתוח, באוקיינוס הרחב או בריטריט כלשהו המוקדש לרוגע ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורווגי, מזיכרונותיו משממת אנטארקטיקה, אליהם ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השקט", קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני הצמיגים הפנאומטיים היו רחובות העיר מלאים בחבטות מחרישות אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות סוסים על גבי מרצפות האבן. לפני הבידוד מרצון בעזרת הטלפונים הניידים, האוטובוסים והרכבות המו משיחות. מוכרי העיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא קידמו אותה בקול רם, וכך גם רוכלי הדובדבנים, הסיגליות והמקרל הטרי. בתיאטרון ובאופרה רחשה ערבוביה של קריאות עידוד והתנצחויות. אפילו באזורים הכפריים שרו עובדי האדמה בעבודתם החדגונית. הם לא שרים עכשיו. מה שהשתנה הוא לא כל כך רמת הרעש, שגם במאות הקודמות היווה מקור לתלונות, אלא רמת הסחת הדעת, שממלאת את החלל אליו השקט עלול לפלוש. אך פרדוקס נוסף מתגלע כאשר השקט מצליח לפלוש – למעמקי יער אורנים, למדבר חשוף, לחדר שהתפנה בפתאומיות – הוא מתגלה לעתים קרובות לא כדבר רצוי אלא יותר כמשהו מטיל אימה. הפחד מחלחל פנימה; האוזן נאחזת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, בין אם זו איוושת האש ובין אם זה ציוץ הציפורים או רחש העלים, שיחסכו ממנה את הריקנות הלא מוכרת הזו. אנשים רוצים שקט, אבל לא כל כך הרבה. | Entry #23984 — Discuss 0 — Variant: Not specified Finalist
|
אחד ממאפייני תקופתנו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ולא מצליחים למצוא אותו. שאגת התנועה, צפצופם הבלתי פוסק של טלפונים, הודעות כריזה דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות רועמות אפילו במשרדים ריקים, זו סוללה אינסופית של הסחות דעת. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש וכמה להיפוך שלו - בין אם בטבע, על הים הרחב או במקום מפלט כלשהו המיועד לדממה וריכוז. אליין קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקום המסתור שלו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורבגי, כותב מזכרונותיו על שממות אנטארקטיקה, לשם שניהם ניסו לברוח. ועם זאת, כפי שמר קורבין מציין בספרו "היסטוריה של שקט", כנראה שאין רעש רב יותר מכפי שהיה בעבר. לפני הצמיגים הפנאומטיים, הרחובות היו עמוסים בקרקושם מחריש האוזניים של גלגלים עם חישורי מתכת ופרסות על אבן. לפני הבידוד מרצון באמצעות טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות המו מקולות שיחה. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה במלוא גרון, וכך עשו גם סוחרי דובדבנים, סיגליות ודגי מקרל טריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של קריאות פליאה וצעקות בוז. אפילו בכפרים איכרים זימרו שעה שעבדו בפרך. עכשיו הם לא שרים. מה שהשתנה הוא לא רמת הרעש, שגם במאות קודמות עוררה טרוניות, אלא רמת הסחות הדעת, שתופסות את המקום שהשקט עשוי לפלוש אליו. פרדוקס נוסף מרחף, כי כאשר הוא בכל זאת פולש - במעמקי יער אורנים, במדבר העירום, בחדר שהתרוקן לפתע - לעתים קרובות הוא מתגלה כמטריד במקום מבורך. החרדה מתגנבת פנימה; האוזן ננעלת באופן אינסטנקטיבי על כל דבר, בין אם יהיה זה לחשוש אש או ציוץ ציפור או אוושת עלים, שיציל אותה מהריקנות הלא נודעת הזאת. אנשים רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. | Entry #22925 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
אחד מסימני ההיכר של התקופה הנוכחית, לפחות בעולם המפותח, הוא הכמיהה האנושית לשקט, וחוסר היכולת להשיגו. תנועה סואנת, מערכות כריזה באוטובוסים ורכבות, צרצורי טלפון בלתי פוסקים וטלוויזיות שרועמות גם במשרדים ריקים מאדם – כל אלה מהווים מתקפה מתמידה והסחת דעת קבועה. המין האנושי מתיש את עצמו לדעת ברעש ומשתוקק אל ניגודו – אם ביציאה לטבע, אם על אוקיינוס רחב ידיים ואם במקומות התבודדות המוקדשים לריכוז ודממה. הפרופסור להיסטוריה אלן קורבין כותב ממקום מקלטו בסורבון, ומגלה-הארצות הנורווגי ארלינג קאגה כותב מזכרון חוויותיו בשממת אנטארקטיקה – איש איש ומפלטו. ועם זאת, כפי שמציין מר קורבין בספרו "היסטוריה של השקט", קרוב לוודאי שרמת הרעש בעבר דומה לזו של ימינו. לפני המצאת הצמיג המתנפח שקשוקי גלגלי עגלות ששוליהם עשויים מתכת והלמות פרסות סוסים החרישו אוזניים ברחובות ערי קדם. לפני ההסתגרות מרצון בחברתם של טלפונים סלולריים קולות שיחה הדהדו בחללי רכבות ואוטובוסים. מוכרי עיתונים לא זנחו את מרכולתם בערימה דוממת אלא פרסמו אותה במלוא-גרון, וכמותם הרימו קול גם רוכלי דובדבנים, מוכרי סיגליות וסוחרי דגים טריים. קריאות עידוד ובוז שימשו בעירבוביה בבית האופרה ובתיאטרון. אפילו באזורי הכפר איכרים שרו בעמלם. היום הם כבר לא שרים. יותר משעלתה רמת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות עבָרו, התרבו הסחות הדעת ותפסו מרחבים שאת גבולם עלול היה השקט להסיג. במרחבים הללו מתגלה סתירה נוספת, כי כשהשקט אכן פולש – במעבה יער אורנים, במדבר שומם, בחדר שזה עתה התרוקן – הוא מעורר חרדה במקום להשרות שלווה. אימה מתגנבת ללב; האוזן באופן אינסטינקטיבי נאחזת בכל רחש – אם בלחישת גחלים אם בציוץ ציפורים ואם ברשרוש העלים – שיגאל אותה מהריקנות הזרה. בני האדם מייחלים לדממה, כל עוד אינה רועמת. | Entry #23641 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
אחד מסימני העת הזו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים כמהים לשקט ואינם מוצאים אותו. המולת התנועה בכבישים, צפצופים בלתי פוסקים של טלפונים, כריזות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה הפועלים בקול רם אפילו במשרדים ריקים מאדם, הם מתקפה בלתי פוסקת של הסחות דעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעש וערג אל היפוכו - בין אם בטבע, על גלי האוקיינוס הרחב או בהתבודדות רוחנית המוקדשת לדממה והתרכזות. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה כותב ממקום המפלט שלו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר ארצות נורווגי, מזכרונותיו מן השממות של אנטארקטיקה, לשם ניסו שניהם להימלט. ולמרות זאת, כפי שמר קורבין מציין ב״תולדות השקט״, קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני הצמיגים הפנאומטים, היו רחובות הערים מלאים בחבטות מחרישי אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות סוסים על שבילי אבן. לפני הבידוד מרצון בטלפונים ניידים, המו האוטובוסים והרכבות בקולות שיחה. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת אלא פרסמו אותה בקולי קולות, כפי שעשו גם מוכרי דובדבנים, סיגליות ודגי קוליס טריים. תיאטראות ובתי אופרה המו ערבוביה של תרועות וקריאות בוז. אפילו באזורים הכפריים נהגו האיכרים לשיר כשעבדו. הם לא שרים היום. מה שהשתנה אינו באמת מפלס הרעש, שגם בני מאות קודמות נהגו להלין עליו, כי אם רמת הסחת הדעת אשר תופסת את החלל אליו היה השקט חודר. שם מופיע פרדוקס אחר, מפני שכאשר הוא כן חודר - במעמקי יער אורנים, במדבר העירום, לתוך חדר שהתרוקן לפתע - הוא לעתים קרובות מערער יותר ממבורך. אימה מתגנבת פנימה; האוזן נתפסת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, בלחשוש של גיצי אש, בקריאת ציפור או רשרוש עלים, שיצילו אותה מן הריקנות הלא מוכרת הזו. אנשים רוצים שקט, אבל לא במידה כזו. | Entry #22922 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
סוגיה בת זמננו, בעולם המתפתח בכל אופן, גורסת שבני אדם כמהים לדממה אך אינם מצליחים למצוא אותה. שאון התנועה, הצלצול הבלתי פוסק של הטלפונים, ההודעות הדיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי הטלוויזיה המנצנצים גם במשרדים ריקים, הם בליל בלתי פוסק והסחת דעת. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומשתוקק לדבר ההפוך - בין אם בחיק הטבע, באוקיינוס הרחב או במקום מרגוע המוקדש לדממה ולריכוז. אלן קורבין, מרצה להיסטוריה, כתב ממקום המפלט שלו בסורבון, וארלינג קאג', חוקר נורווגי, כתב את זיכרונותיו מהשממה של אנטרקטיקה, מקום אליו ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שקורבין טוען ב"היסטוריה של הדממה", ככל הנראה אין יותר רעש מכפי שהיה בעבר. לפני עידן הצמיגים הפניאומטיים היו רחובות העיר מלאים הדהוד מחריש אוזניים של גלגלי מתכת ונקישות של פרסות סוסים על מרצפות אבן. טרם הבידוד הרצוני עקב הטלפונים הסלולריים, סאנו האוטובוסים והרכבות משיחות. מוכרי העיתונים לא בלעו את לשונם אלא פרסמו את מרכולתם בצעקות רמות, כפי שעשו גם מוכרי הדובדבנים, הסיגליות והדגים המלוחים, הטריים. התיאטרון והאופרה המו מתרועות וקריאות קולניות. גם באזורים הכפריים שרו המקומיים בזמן עמלם. הם לא שרים כיום. השינוי שהתרחש אינו דווקא ברמת הרעש, עליה התלוננו גם במאות הקודמות, אלא בשיעור הסחות הדעת, אשר משתלטות על החלל בו הייתה יכולה להתפשט דממה. מתעוררת סתירה נוספת, כיון שכאשר הדממה מתפשטת - במעמקי יער אורנים, במדבר חשוף או בחדר שהתרוקן בפתאומיות - היא, לעיתים מזומנות, מפחידה ולא ידידותית. הפחד מחלחל; האוזניים, באופן אינסטינקטיבי, שומעות הכול, אש לוחשת, ציפור קוראת או רשרוש עלים, כל דבר אשר יציל אותן מהריקנות הבלתי נודעת. בני האדם רוצים דממה, אך לא במידה רבה במיוחד. | Entry #22948 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
נושא אחד של התקופה, לפחות בעולם המפותח, הוא השתוקקותם של אנשים לשקט ואי יכולתם למוצאה. שאגת התנועה, צלצול הטלפון הבלתי פוסק, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, הטלוויזיות הרועשות אפילו במשרד ריק מאדם,--הם מטרד אין סופי ומסיחי דעת. המין האנושי מתיש את עצמו בשאון, ושוחר להיפוכו - בין אם בחיק הטבע, באוקיינוס הרחב ,או באיזושהי התבודדות המוקדשת לדממה ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב זאת ממפלטו בסורבון, וכן ארלינג קאגג', חוקר נורווגי, בזיכרונותיו על הפסולת של אנטארקטיקה, המקום שלשם שניהם ניסו להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השתיקה ", קרוב לוודאי שאין בזמננו יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני השימוש בצמיגים פנאומטיים היו רחובות העיר מלאים בנקישות מחרישות אוזניים של גלגלי מתכת ושל שעסת פרסות הסוסים על אבני הרחוב, ולפני ההתבודדות מרצון עם טלפונים ניידים,קולות של שיחה מלאו את האוטובוסים והרכבות. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה בעוצמה קולית הגבוהה ביותר, כמו מוכרי הדובדבנים, הסיגליות ודגי מקרל טריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של קולות חצופים ולגלול קולני. אפילו באיזורי הכפר היו האיכרים מלווים את עבודתם הקשה בשירה. עתה הם חדלו לשיר. השוני הוא לא כל-כך בעוצמת הקול, שהרי גם במאות הקודמות הייתה העוצמה נושא לתלונה. השוני הוא ברמת הסחת הדעת שכובשת את החלל שאליו הדממה עשויה לפלוש. פה מזדקר פרדוקס נוסף כי פלישת הדממה --לעומק יער אורנים, למדבר השומם, או לחדר שלפתע נעזב—תגרום על-פי רוב הרגשה של פחד ולא של הקלה. אימה אז מזדחלת פנימה; האוזן נתפסת אינסטינקטיבית לכל דבר--בין אםזה רחש-מדורה, או ציוץ ציפורים או רשרוש של עלים-- שתציל אותה מריקנות לא ידועה זו. אנשים רוצים דממה, אבל לא כל כך עמוקה. | Entry #23390 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
אנשים משוועים לשקט ואינם מוצאים אותו - זהו אחד הנושאים של זמננו, לפחות בעולם המפותח. שאון כלי הרכב, הקרקור הבלתי פוסק של הניידים, הכריזה באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות דולקות אף במשרדים ריקים, מכים בנו ומסיחים את דעתנו ללא סוף. המין האנושי גווע ברעש ומשתוקק להיפוכו - בין אם בישימון, בים הפתוח או במקום פרישה המוקדש להתבוננות ולשקט. אלן קורבין, מורה להיסטוריה, כותב ממקום מקלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר וסייר נורבגי, עושה זאת מתוך זכרונותיו על השממה של אנטרקטיקה, לאן ששניהם ניסו לברוח. יחד עם זאת, כפי שציין קורבין ב"היסטוריה של השקט", ככל הנראה לא רועש היום יותר מבעבר. לפני הצמיגים מגומי, המו חוצות העיר בצלילים מחרישי האוזניים של חישוקי המתכת ושל פרסות הסוסים על האבנים. בטרם התבודדו אנשים מרצון בתוך הניידים שלהם, הדהדו באוטובוסים וברכבות הדיבורים והשיחות. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה במלוא הגרון, כפי שעשו זאת גם מוכרי הדובדבנים, הסיגליות והדגים הטריים. קריאות הביניים והתשואות הפכו את התיאטרון ואת האופרה לבוקה ומבולקה. אפילו איכרים שעבדו בפרך בשדות, עשו זאת ברינה. היום הם כבר לא שרים. השינוי לא חל כל כך ברמת הרעש - גם דורות קודמים קבלו על כך - אלא במידת הסחת הדעת, שתפסה את המקום שהשקט יכול לפלוש אליו. הינה צץ לו פרדוקס נוסף, כי כשהוא אכן פולש - בעומק היער, בלב המדבר או בחדר שהתרוקן פתאום - על פי רוב הוא גורם לאי-שקט ולא מתקבל בברכה. החרדה משתלטת, האוזן פועלת באופן אינסטינקטיבי להיאחז בדבר מה, ויהיה זה האש הלוחשת, צפצוף של ציפור או רחש העלים - כל דבר יציל אותנו מן הריקנות והלא-נודע. אנשים רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. | Entry #23285 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
בעידן המודרני בעולם המפותח, אנשים משתוקקים לדממה אך אינם מוצאים אותה כלל. שאון התנועה, הצפצופים הבלתי פוסקים של הטלפונים, ההודעות הדיגיטליות באוטובוסים וברכבות, הטלוויזיות המרעישות אפילו במשרדים ריקים, מהווים התקפה והפרעה אין סופיות. הגזע האנושי מתיש את עצמו ברעש ומתגעגע להיפוכו –במדבר, או בים הרחב או באיזהו מקום התבודדות שמוקדש לדממה וריכוז. אליין קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב מהמקלט שלו בסורבון, וארלינג קגה, מגלה הארצות הנורווגי, כותב מתוך זכרונותיו של השממה האנטארקטית, מקומות אליהם שניהם ניסו לברוח. ועדיין, כפי שמר קורבין מציין ב"היסטוריה של הדממה", כנראה אין היום יותר רעש מאשר היה בעבר. לפני עידן הצמיגים הפנאומטיים, רחובות הערים התמלאו בדינדון המרעיש של גלגלים מעוטרי ברזל ופרסות הברזל על האבנים. לפני הניתוק מרצון עקב הטלפונים הניידים, האוטובוסים והרכבות המו משיחות רועשות. מוכרי עיתונים לא השאירו את סחורותם בערימה אילמת, אלא פרסמו אותה בקולי קולות, כפי שעשו רוכלי הדובדבנים, הסיגליות, והמקרלים הטריים. התיאטאון והאופרה היו כאוס של מחיאות כפיים וקולות בוז. אפילו בכפר, איכרים שרו תוך כדי עבודת פרך. כיום לא שרים. רמת הרעש עליה התלוננו גם במאות הקודמות, לא כל כך השתנתה, אלא רמת היסח הדעת, שתופסת את החלל שיכלה הדממה לפלוש לתוכו. מופיעה סתירה פנימית נוספת כאשר הדממה כן מגיחה-- במעמקי יער אורן, במדבר הערום, בתוך חדר שפתאום מתרוקן – לעתים קרובות היא מתגלה כמערערת תחת להיות מבורכת. האימה זוחלת פנימה, האוזן קולטת באופן אינסטינקטיבי דבר כלשהו, באם זה לחש האש או צפצוף הציפור או רשרוש העלים, שיציל אותה מהריק הבלתי מוכר הזה. אנשים מבקשים דממה, אך לא עד כדי כך. | Entry #22585 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
השקיקה הבלתי מושגת לשקט הנה התמה המרכזית של תקופתנו, לפחות במדינות המפותחות. המולת הכביש, צלצול הטלפונים שאינו פוסק לרגע, התראות דיגיטליות באוטובוס וברכבת,אפילו במשרדים שהתרוקנו כבר מיושביהם מכשירי טלוויזיה ממשיכים לשדר, כל אלו הולמים בנו כל הזמן ומסיחים את דעתנו. המין האנושי מתיש את עצמו עם הרעש אך מתאווה לניגוד שלו - בטבע, בים הפתוח או באתרים מבודדים בהם מקדשים את הדממה ואת הריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקום מקלטו בסורבון והחוקר הנורווגי ארלינג ארג' מעלה זיכרונות ממרחבי אנטרטיקה השוממים, מקומות אליהם ניסו להימלט. על פי טענתו של מר קורבין ב- "ההיסטוריה של השקט" אין בימינו יותר רעש ממה שהיה בעבר. עוד לפני הופעות צמיגי האוויר נקישות גלגלי המתכת ופרסות הסוסים המפורזלות על האבנים מילאו את רחובות הערים בשאון מחריש. עוד לפני שאנשים השתיקו מרצונם את הטלפונים הניידים, המו האוטובוסים והרכבות משיחות. מוכרי העיתונים הכריזו על מרכולתם בקולי קולות ולא שמרו עליה בסוד חרישי וכמוהם עשו הרוכלים שמכרו דובדבנים, סיגליות ודגי מקרל טריים. בתיאטרון ובאופרה שררה אנדרלמוסיה של צעקות המריעים ושל קוראי הבוז. אפילו האיכרים בכפר נהגו פעם לשיר תוך כדי עבודתם. היום הם אינם שרים עוד. הדבר שהשתנה בעצם אינו רמת הרעש שעליו התלוננו האנשים גם במאות הקודמות, אלא רמת ההסחה שמתקיימת במרחבים אליהם השקט עשוי לחדור. ועם חדירת השקט מתפתח פרדוקס חדש - במעבה היער, במדבר החשוף, בחדר שהתרוקן באופן פתאומי - נוצרת תחושת אי נוחות טורדנית. החרדה מתגנבת בלאט, האוזן מתאמצת לשמוע כל רחש, אולי לחישת אש או ציוץ ציפור או רשרוש עלים יפיגו את הריקנות הלא מוכרת. אנשים מתאווים לשקט, אבל לא לשקט מוחלט. | Entry #22978 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
אחד הנושאים של זמננו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ולא יכולים למצוא אותו. שאגת התנועה, הצפצופים הבלתי פוסקים של טלפונים, הכרזות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות המרעישות אפילו במשרדים ריקים, הינם התקף אינסופי והסחת הדעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעשים ומתגעגע להיפך – בין אם בטבע, באוקיינוס הרחב או באיזושהי מעוז המוקדש לדממה ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו בסורבון, וארלינג קאג', חוקר נורווגי, מזיכרונותיו משממת אנטארקטיקה, שם ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השקט", קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני שהיו צמיגים פנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים בחבטה מחרישת אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות ברזל על גבי אבן. לפני הבידוד מרצון של טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות התנגנו עם שיחות של אנשים. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליהם בקול רם, כמו גם רוכלים של דובדבנים, סיגליות ומקרל טרי. התיאטרון והאופרה היו בליל של קולות תרועה ולגלוג. אפילו באזורים הכפריים, האיכרים שרו בעודם עובדים בפרך. היום הם לא שרים. מה שהשתנה הוא לא כל כך רמת הרעש, אשר גם התלוננו עליו במאות הקודמות, אלא רמת הסחת דעת, אשר תופס את החלל בו השקט עלול להתפשט. יש פרדוקס נוסף, כי כאשר זה כן מתפשט - במעמקי יער אורנים, במדבר הערום, בחדר שהתפנה פתאום – לעתים קרובות זה מתקבל בחוסר נוחות ולא בברכה. אימה זוחלת פנימה; האוזן מקשרת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, באוושוש של אש או שריקת ציפורים או רשרוש עלים, שיציל אותו מהריקנות הלא מוכרת הזאת. אנשים רוצים שקט, אבל לא מדי הרבה. | Entry #23575 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
נושא בר זמננו, לפחות בעולם המתפתח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ואינם מוצאים אותו. שאגת הרחוב הסואן, צפצוף הטלפונים הבלתי מסתיים, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מסכי טלוויזיה זועקים אפילו במשרדים ריקים, הם מערכה בלתי נגמרת והסחת הדעת. הגזע האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומתאווה להפכו – אם בטבע, על האוקיאנוס הרחב או במקום מפלט המוקדש לדומיה וריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקום מפלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורווגי, בזיכרונותיו על השחתת אנטארקטיקה, שאליהם ניסו שניהם להימלט. אולם, כפי שמר קורבין מציין ב"היסטורית הדממה", ישנו כנראה לא יותר רעש מבעבר. לפני הצמיגים הפנאומאטים, רחובות העיר היו מלאים בצלצול מחריש אוזניים של גלגלים עם מסגרות מתכת ופרסות סוסים על אבני הרחוב. לפני בידודם מרצון של טלפונים סלולריים, אוטובוסים ורכבות נשמעו מלאים בשיחות. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא פרסמו אותם בקולי קולות, כפי שעשו מוכרי דובדבנים, סיגליות ודגי מקרל טריים. תיאטראות ואופרות היו כאוס של צריפים מתפרקים. אפילו באזורים כפריים, איכרים שרו כשהם משתופפים. הם אינם שרים עתה. מה שהשתנה אינו כל כך רמת הרעש, אשר גם במאות קודמות התלוננו עליו, אלא על רמת הדעת המוסחת, אשר תופסת את החלל שהשתיקה עלולה לפלוש אליו. וכאן מופיע פארדוקס נוסף, מכיוון שכאשר הוא פולש – בעמקו של יער עצי אורן, במדבר העירום, בחדר שננטש פתאום – זה לעיתים קרובות מוכח כמרגיז לאומת רצוי. אימה מזדחלת פנימה, האוזן אינסטינקטיבית נאחזת בכל רחש, אם לחש האש או קריאת ציפור או רשרוש עלים, אשר יציל אותו מריקנותו הבלתי ידועה. אנשים רוצים דממה אבל לא כל כך הרבה. | Entry #22966 — Discuss 0 — Variant: Not specified Tamar Beneli (X) Statele Unite
|
הנושא בעידן זה, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ואינם יכולים למצוא אותו. שאגת הפקקים, צלצולי הטלפון הבלתי פוסקים, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה רועשים אפילו במשרדים ריקים, תוקפים אותנו בלי סוף ומסיחים את דעתנו. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומשתוקק לעשות את ההפך - אם בטבע, אם באוקייאנוס רחב או בחופשה כלשהי המוקדשת לשקט וריכוז. אלן קורבין, מרצה להיסטוריה, כותב ממקלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורבגי, מזכרונותיו על הפסולת באנטארטיקה, מהם שניהם ניסו להימלט. ועדיין, כפי שמנמק מר קורבין ב"ההיסטוריה של השקט", כנראה שאין יותר רעש ממה שהיה בעבר. לפני הצמיגים הפנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים בצלצול מחריש האוזניים של גלגלים עם חישוקי פלדה ופרסות הסוסים על האבן. לפני בידוד מרצון בגלל טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות צלצלו ללא הפסקה. מוכרי העיתונים לא השאירו את סחורתם בערימה ריקה, אלא פרסמו אותה בנפח גבוה, כפי שעשו מוכרי דובדבן, כינורות ודג מקרל טרי. התיאטרון והאופרה היוו כאוס של הרעה ושיכון. אפילו בכפרים, איכרים שרו בזמן העבודה הקשה. הם אינם שרים עכשיו. מה שהשתנה אינו דווקא רמת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות הקודמות, אלא רמת ההסחה, התופסת את המרחב שאליו עשוי לפלוש השקט. שם שוכן פרדוקס נוסף, מפני שכאשר הוא כן פולש - במעמקי יער האורנים, במדבר העירום, בחדר שהתפנה לפתע - לרוב השקט מערער מאשר מתקבל בברכה. אימה מזדחלת פנימה, האוזן נצמדת אינסטנקטיבית לכל דבר, באם ללחישת האש ו לקריאת הציפור או לרשרוש העלים, שישמור אותה מהריקנות הבלתי נודעת הזו. אנשים רוצים שתיקה, אבל לא הרבה ממנה. | Entry #23212 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
נושא הגיל, לפחות בעולם המפותח, הוא כזה שאנשים משתוקקים לשקט ולא יכולים למצוא כזה. שאגת התנועה, הצפצוף הבלתי פוסק של טלפונים, הכרזות הדיגיטליות באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות בוהקות גם במשרדים ריקים, הן סוללה אינסופית של הסחת דעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעשים, וגם להיפך - בין אם בטבע, באוקיינוס הרחב או באיזושהי נסיגה המוקדשת לדממה ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו שבסורבון, וארלינג קאג', חוקר נורווגי, מזיכרונותיו לגבי הפסולת של אנטארקטיקה, לשם ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב - "היסטוריה של השקט ", קרוב לוודאי שלא קיים יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני שהיו צמיגים פנאומטיים, היו רחובות העיר מלאים בחבטות מחרישות אוזניים של גלגלי מתכת ושל פרסות סוסים על גבי אבנים. לפני שבוצע בידוד מרצון על טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות צפרו בו בזמן של קיום שיחה. מוכרי עיתונים לא עזבו את מרכולתם בערימה אילמת, אבל פרסמו אותם בכמויות גדולות, כפי שעשו גם רוכלים של דובדבנים, סיגליות ודג מקרל טרי. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של חוצפה ושל צריפים. אפילו באזורים הכפריים שרו איכרים בעודם עובדים בשפיפה. הם לא שרים כעת. מה שהשתנה הוא לא כל כך רמת הרעש, שגם עליה התלוננו במשך המאות הקודמות, אלא רמת הסחת דעת, אשר תופסת את החלל אליו השתיקה עלולה לפלוש. כאן מתקיים פרדוקס נוסף, מפני שכאשר רמת ההסחה פולשת, במעמקי יער אורנים, במדבר העירום, בחדר שהתפנה פתאום - לעתים קרובות הדבר מעיד על אי-רצון לקבלה יותר מאשר לתת לה קבלת פנים. האימה זוחלת פנימה, האוזן מאמצת בצורה אינסטינקטיבית כל דבר, בין אם רחש של אש או של צפצוף של ציפורים או רשרוש של עלים, שיחסכו אותה מהריקנות הלא מוכרת הזאת. אנשים רוצים שתיקה, אבל לא כל כך הרבה. | Entry #23441 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|
ערכת נושא של העידן, לפחות בעולם המפותח, היא כי אנשים משתוקקים שתיקה, יכול למצוא שום דבר. שאגת התנועה, הצפצוף פוסקת של טלפונים, הודעות דיגיטלי באוטובוסים ורכבות, טלוויזיה מגדיר רועשת אפילו במשרדי הריקים, הינם הסוללה אינסופית הסחת דעת. המין האנושי הוא למצות את עצמה עם רעש, משתוקק עבור המנוגד — בין אם ברוחות, באוקיינוס רחב או נסיגה המוקדש דממה וריכוז. Alain קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקלטו סורבון ולאחר ארלינג Kagge, חוקר נורווגי, מתוך זיכרונותיו של פסולת של אנטארקטיקה, שבו שניהם ניסו להימלט. עדיין, כפי מר קורבין ב- "ההיסטוריה של שתיקה", ויש כנראה אין יותר רעש מאשר פעם. לפני צמיגים פנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים מחרישת אוזניים כשאון גלגלי מסגרת מתכת, פרסות על אבן. לפני בידוד מרצון על טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות, צלצל בשיחה. עיתון-מוכרי לא עזבו את מרכולתם בערימה אילם, אבל מפרסם אותם בווליום העליון, כמו ספקים של דובדבנים, סיגליות, מקרל טרי. התיאטרון ובית האופרה היו התוהו ובוהו של huzzahs ושל barracking. אפילו באזורים הכפריים, איכרים שרו גם הם drudged. הם לא שרים עכשיו מה השתנה הוא לא כל כך שרמת רעש, אשר מאות שנים קודמות התלוננו גם על, אבל הרמה של הסחת דעת, המשתרע על־פני המרחב השקט עלול לפלוש. שם נולים עוד פרדוקס, כי כאשר זה לפלוש — במעמקי יער אורנים, במדבר עירום, בחדר לפתע לשבצכם — זה לעיתים קרובות מוכיחה משהו מפחיד ולא רצוי. חרדה מזדחל פנימה; האוזן באופן אינסטינקטיבי מגניב על כל דבר, אם אש-היס או ציפור לקרוא או susurrus של עלים, זה יחסוך את זה מאפר הזה לא ידוע. אנשים רוצים שקט, אבל לא כל כך הרבה | Entry #23273 — Discuss 0 — Variant: Not specified
|